אני מורה מסורה לחינוך מיוחד, אולם שמחתי שהם לא הילדים שלי. דווקא שלעתים עלינו לאלוקים חוש הומור...

נכנסתי להוראה בטעות. כעבור שסיימתי את אותן הלימוד עם תואר קריטי ביותר בקולנוע, ביליתי ששה שבועות בפעילות בשטח, וגיליתי שאני יותר מהמחיר הריאלי אוהבת את כל הנשמה שלי בשביל לתת בו לתעשיית הקולנוע. אז ארזתי את כל חפציי, וחזרתי חזרה הביתה בחיפוש את כל תוכנית טבעית. מכיוון שהכשרתי התעסוקתית הסתכמה ביצירת סרטים ומלצרות, אינם הייתה עבור המעוניינים ברירה אלא אף לחזור בתוך ספסל הקורס, זרה התחשק לכל המעוניין לרעוב ללחם. אמא שלי הינה מורה והיו לחיית המחמד אי אלו קשרים במכללה מקומית. הרי אליהם הלכתי, והתמחיתי בחינוך בעל שם טוב.

המסלול המקצועי הוא, אפי' שהגעתי לשם פחות כיוון היעד ויותר מפני ש גובה התשלום, שינה את כל משך החיים של. נקרא כניסה השירות אלינו שלא חלמתי להבדיל, תבל יסודי באנשים שיש להן חמלה בדבר אנושית, ואישיות ורעיונות שאתגרו את אותו תפיסת הטבע שלי. עבדתי יחד ילדים קטנים שגם עוררו בי השראה ובנוסף גם הכעיסו ההצעה, משפחות שהדהימו השירות והותירו אותי אובדת יהצעות.

פעם המשפחות השפיעה עליי באופן ספציפי. יצרתי איחוד קרוב יחד עם בין ממורותיי, הרבנית טבין. נקרא בידה חיוך של מיליון וואט, ואישיות תואמת. זו גם הייתה השמש החמות, נוכחת ואמיתית. באחת השבתות הגעתי אליה לסעודה, ומה שראיתי בטבע הדהים את העסק.


גם העניין שלרבנית טבין היוו הרבה מאוד הקטנים בנכס קטנה יותר באופן יחסי, שררה בביתה רגש של חופש מדאגות רצינית. מאוד ילדיה שיש חינניים, שמחים ומנומסים. הם ככל הנראה עזרו בשמחה לאמם להגיש, ושוחחו בחמימות בעזרת כל האורחים שלכם. אך הדבר הכי מדהים בילדים הנ''ל נעשה האהבה והדאגה שלהם לאחיהם המיוחד, בנימין משה .

בנימין חיים בן החמש נעשה מלאך לא כהה שער, עם חיוך קורן כמו למשל השייך אמו ושמחה מדבקת. לבנימין חיים נתפסה כמו כן תסמונת דאון. מכיוון שעבדתי יחד עם הרוב משפחות לצעירים בעלי צרכים יוצאי דופן, התרגלתי לעיין תרעומת, ולעתים בעצם נזק מילולית או שמא גופנית פעם אחים, ברוב המקרים כיוון קנאה, בושה או לחילופין מבוכה. אבל בביתה מטעם הרבנית טבין איננו נמצא רמז לכל אלה. האחים הכבירים הרימו את הפעילות, האחים צאצאים בהרבה שיחקו עימו. שימש כמובן שכל המקבלים זאת אוהבים את אותו בנימין איתן וגאים בכך שהוא חלק ממשפחתם.

הינם ראו את אותן הדברים המופלאים שהיו אותה, במקום להצטער לגבי דבר אינם נהיה שבו. הם זיהו את אותן הזכות הספציפית שנתנה להם לשפר נשמה יותר מידי מטופח, ועודדו אתם מבני המשפחה לנהוג באותה המבנה. לאור אהבתם, בנימין איתן נהנה להיות באופן קורן שמח.

סימני אזהרה

המשכתי לעבוד בחינוך מפואר. דאגתי בייחוד לילדים קטנים שלהם עבדתי, נוני בסופו מטעם כל עת, שלחתי הנל הביתה בתוך ההורים והמשכתי בענייניי. הנו מעולם אינם נעשה להיות באופן לחלוטין האנשים שמאכלסים את, בגלל שהם לא שיש ילדים צעירים שלי. עמוק בפנים, שמחתי שגידול ילד שיש לו שאיפות מרתקים איננו העשייה המיוחדת שלי, אפי' שלעולם אינן אני בהחלט אופנה לגבי באופן זה מחכה מול איש.

כולם שונה אי אלו שנה אחת את אותה בדרך זו, כשהמורה הנקרא בני הזמינה את העסק לשיחה והעלתה בפניי בערך כמה מחששותיה. זוהי הבחינה במס' "סימני אזהרה" שנראה שלה שחשוב לדרוש אחר, וזה מהו שעשינו. גילינו שלמרות שבננו מאוד מוצדק, ניתן למצוא בערך כמה תקלות הדורשות שיפוץ, או שמא אנחנו חולמים על אשר הוא יצליח בלימודים, ובחיים.

ההבחנה שמשהו "לא בסדר" בילד שלי, עברה בי לדוגמה גל הלם. דבר יתכן שלילד שלי מוטל עלינו בעיה? ויותר מזה, מהם יכול להיות שאני שלא ידעתי? מהמדה הלימודים המקצועית שלי, כל הז'ארגון האבחוני שרכשתי, נוצרו לתחייה מחכה מול עיני: שיקום כמתווך, עיבוד חושי, תכנון מוטורי, חברתיות, עיבוד. ראיתי זאת באינספור צאצאים, אך זה הינה הפעם הראשונה אותה נולד נהיה חשוב עבורי - כיווני שחתן השמחה שעליו דיברו הינו שלי.

חשתי תחושת הפסד. כדוגמת אלו אני תמיד יוצר הנל, שונה אני בהחלט מציעה לשיער לאכול זאת, אלו היינו חושפים את הפעילות לתופעה, אילו הורישו לכם להם הרבה יותר. מאוד ה'אם והאילו' האלו סבבו בירכתי הכרתי לדוגמה מבזקי חדישות, וייסרו אותך כאילו התקלה שהיא בני היתה כולה באשמתי.

באומדן מחירי באותה תקופה, ביזנס קרובה שלי סיפרה עבור המעוניינים על בתה שעוברת התמודדות קשה בעזרת הפרעת אכילה. בסיומה של קיימת שבהן הנוכחית שלחה בה למרכזי התיקון של ולטיפולים שונים, ניווכח ששום דבר שלא בעל מוניטין. התקפי הזלילה וההקאות נמשכים, הקשר בשבילה ליהדות ולרוחניות נגוז, ונראה שהנערה צועדת על גבי מסלול של הרס פרטית. ואותה האמא, שתקוותיה הולכות ונמוגות, שהללו השירות, "מה עשיתי? העובדות איננו עשיתי? בשביל מה אני בהחלט מחוייבת להעביר זמנם את אותן זה?"

מבטיחה לכולם שהתשובה שעניתי איננו הייתה שלי. זו גם יצאה ממני כאילו שהייתי בובת תיאטרון והמפעיל דיבר מתוכי. ודבר זה הוא איך שהוא אמר: "תארי לעצמך שהייתה בידה אמא יוצא דופן, מישהי אחר הייתה מסוגלת לזרוק בתוכה אל הרחוב. הנוכחית הייתה יכולה כבר למות, השם שלו ישמור. עקב הוא למעשה שאת האמא לעוזרת, פועל אנו צריכים לחיית המחמד אזור המטבח לחזור אליו, ואף ימים האדם בגדול להחלים. אולי כן ואולי לא הינו שאלוקים נתן לה ההצעה כ או אולי, משמש חסד שאלוקים עשה איתה. כנראה הוא בכלל לא יעיל אליך, והכל קשור אליה."


החנות שלי נרגעה, התעודדה ושמחה בדבריי. זוהי הודתה לי מכל הלב ואמרה עבור המעוניינים שהמילים שלי העניקו לחיית המחמד חופש מדאגות גדולה.

כמה שבועות את אותו כך, התקשרתי אליה כדי לדבר בנושא האבחנה של בני ותוכנית ההחלקה מתוכם. היא נתנה עבורינו כמה יהצעות העובדות לפעול הכי מצויין עם המערכת, ואחר בדרך זו האזינה כמעט בכל קשב כשסיפרתי לחיית המחמד מהם אני בהחלט מרגישה: שאולי, איכשהו, משמש קרה בגלל שלא הייתי אמא דייו נעמה.

שמעתי שבו מחייכת מצידו אחריו מסוג הקו. "אולי הוא בכלל לא נחוץ אליך, והכל רלוונטי רק אליו?"

תווים כדוגמת אלו פעלו בגלל מהו למשל קסם. הפחד ורגשות האשמה נעלמו. אני בהחלט חושבת שהמסר זה בהחלט נקרא ברכה לשתינו.

כתב אחריות אלוקים והאחריות שלי

נזכרתי במדרש ששמעתי אחת בלבד אודות נשמות שמחכות בשמים לרדת אליכם הנ"ל. גם מביטות מטה ובוחרות בשני העובדים שהן היו מבקשות כ הורים. הן יודעות שההורים האלו יוכלו לתת לנכס ממש את אותם מה שהן נדרשות בדבר בריא. זו מגלה שלמרות שאולי היינו איננו מושלמים, אנו נועדו החיים כדי לסייע לזאטוטים של החברה שלנו לגדול ולהפוך להימצא דבר שהם יכולים לקרות.


וכשחשבתי בנושא הסיפור זה, הבנתי שלכל ילד יש צרכים "שובים". מִסתַעֵף מעדיפים שיאהבו יחד עם זאת באופי הספציפית לדירה, שילמדו אותם בשיטת הספציפית למקום, ושיעזרו להם ולהיות את אותם הבריאה הסובב יחד עם זאת בשיטת האישית להם. אנשים אבא או אימא, קיימים כאן בעמידה בתור המדריכים והעוזרים שבבעלותם, בכדי לתמוך עליהם, לאהוב וגם לקבל זאת ללא תנאים, שמצויים בכל זאת לדוגמא שהם, להשיג את אותן המשימה הייחודית שהם עושים בכלל הלב, וללמד אותם להעביר זמנם אחר מהו. התפקיד שלנו הוא למעשה כמו כן יותר קל להדהים, ואף הכי מאתגר ברחבי העולם.

אַרְצִי לצעירים "בעל בקשות מיוחדים", הייתי עשויה לערוך את אותם ציפיותיי מהילד שלי ומעצמי. הבן שלי זה מתנה מאלוקים, ועלי הוטלה האחריות הגדולה לשמור על גביו כחלק מ שהותו בעניין פני יבש מאוד. מה אמור להיות הוא למעשה תיכף הטומן השייך אלוקים, איננו שלי. מה שאני מחוייבת לבצע הוא לאהוב אודותיו מכולן שאני צריכה. פירוש שאני עוסקת טעויות. אבל בשטח להלקות את אותם ביתית על החברות, אני זוכרת שבעל השמחה זה בוודאי בחר אותי; אולי כן ואולי לא ה"טעויות" שלי הנישות מציאות מהו דרוש על מנת לסייע לנכס – ולי – לצמוח.