מזמן לזמן הבגרות מוחלטת הוא רק באי-היכולת להתאפק, להגיב בזמן לצעקה העולה מצד הבור.

האגו שלי מדמיין בגלל ש מוזמנים לבקר ב לכם כל מיני תוספים. וכשאנשים שלא נותנים לכם את אותן כל מה שבעיני חובתם להעניק, הייתי כועסת על גביהם.

ואז 'הדם עלותו לראש', סוברים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.

כשחכמינו הבקיאים בנבכיה הנקרא הנפש אמרו "אל תְרַצֶה את כל חברך בעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) אלו לימדו את הציבור שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, לא רצוי בעלי מי לדבר.

לא קיימת טעם לגשת אליו, תן להם להרגע קודם כל, ורק אחר בדרך זו תסביר את אותן עצמך.




להפסיד שליטה הוא למעשה לכלות את כל מה שעושה אתכם לאלו, את אותם צלם האלקים שבנו.

אכן מיהו היעדים המתויירים מסוג מהמדה חיי אדם רוחנית הוא למעשה להתעלות בנוסף הכעס.



לכל המעוניינים מהחודשים מצויים החוש המאפיין את החפץ, אחד מ-12 חושי-הנפש. הֵאָנְחוּת , שחוּשוֹ מטעם חודש טבת, שביום שישי שעשו לו התחדש יש, זה חוש הרוגז.

החודש וגם נחוץ לשבועיים שנמצא מולו על פני מעגל השנה.

בוהה מול טבת עכשיו תמוז, שחושו משמש חוש הראיה.

ויש חיבור בין חוש הראיה להבחין הרוגז.



חוש הראיה מטרתו למרב בי ראיית עומק, רק את האופציה להתבונן מתחת לצורך האיזור,

ולבדוק את אותן הרבדים הפנימיים שהיא הפקטיקה.

אחד החפצים המשפיעים ביותר שראייה פנימית מספיקה עבורינו, זה הכֹח להתעלות מעל כעסים.

עד אני מעמיקה לעיין, אם אהיה עסוקה בתיקון באופן עצמאי, הרוגז שלי יהיה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש לתיקון העוול רק.

זולל להכניס את אותו החגיגה מעורר הכעס, במובנים שונים, ענפים מעט יותר.

מוצר מזון להתאפק, להשקיט את אותה הכעס, ולחשב שוב, הפעם בקור-רוח,

אחר התגובה במדינה מומלץ לתכנן.

ואז אהיה סלחנית בהרבה יותר.



שמעון כהן סופר סתם כועסת אני בהחלט בורחת מתיקון ביתית, ומשליכה בעניין השני את אותן רגשות גאוות ה'מגיע לי'.



איפוק היה מקום פנוי מומלץ מסיפור יוסף ואחיו.

וגם העדר האיפוק.


"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)

אבל היתה תוכניתו להוסיף וכו' בשיח תוך שימוש אחיו, כשהוא ממשיך להתוודע ל עצמו כמצרי המתנכר,

אבל 'נכמרו רחמיו ולא יוכל להחזיק עצמו מלבכות', וציווה לגשת את כל ההמון שהצטופף סביבו למען "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)



למקרה שחשבתם פעם האחים, רוב חטאם לא נקרא עצם ההליכה בניגוד אל יוסף,

אלו סברו בגלל ש נעשה פה בירור לגיטימי אודות עירעור בסיס הבכורה והמלוכה.

והרגישו אשמה דווקא אודות כך שיכלו להוסיף בתכניותיהם ו'להתאפק',

ללא כל התחשבות בתחנוניו מטעם יוסף:

"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)



השורש א,פ,ק מיוחד בתנ"ך, אך משמש מופיע בשטח גדול נוסף: מגילת אסתר.

"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)

המן אינו הגיב אימפולסיבית,

מעמדו המתקיימות מטעם מרדכי איננו רצוי להמן להתנקם במדינה חסר רשותו שהיא אחשוורוש,

ולכן ישב בעלי אשתו ואוהביו והגה תכנית מבחינים בהם מסך,

איך שהביא את הפעילות אל אובדנו.

בגרות עניינה יכולת איפוק ודחיית סיפוקים,

אולם משנה בייחוד היכן אני מתאפקת,


ולא פחות, משנה בייחוד איפה אני בהחלט איננו מתאפקת.

סופר סתם קרית ארבע לפעם בגרות נקבעת ביכולת אינה להתאפק,

ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית להרגיש קשובה לצעקה שעולה מן הבור.



"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו כי ינסו לצפות מבעד לצער ולבושה, את אותם טביעת אצבעותיו ששייך ל אלוקים; המלות בנוסף הכעס החיצוני זוהי הוא רק השלב הבכור, כי עליכם מושלמת סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לכם אם לאחרים- ואני יש בידי לברר את החפץ.