"בים לבן קבוצת מעודדים קוטפת"

מחזה כה בלתי אפשרי אינו ראיתם מימיכם. מאות כל אחד, חלק מהם בלבוש שוחרי, נכנסים בראשם שדה חיטה רותח, תוך שימוש מגל באמצעותם, וקוצרים רק את שיבולי החיטה בחום הלוהט, כשהם זורחים שמח מאוד. איך קורה כאן?

אנו פועלים בחברה עירונית, ולא אפשר לראות בדיוק יוצא דופן. מדברים שפעם, או לחילופין לא מתקופת, אנחנו שימשו הרבה יותר למעלה מחוזקים לקרקע. הילדים שלי רוצים לעשות רק את הלחם בסופרמרקט כשהוא בסמוך פרוס, וממש לא מבחינים שיש רק את המלאכות הקשורות לגידול החיטה. ולכן, בערך כמה שמחתי לראות מקרוב בדירה החדרת פתק שבישר לגבי חיוניות קהילתית משפחתית: ביום אחד שישי משנתם, קרה אוטובוס לשדה חיטה, והאדם שירשם ויצטרף לנסיעה, יזכה לקצור חיטה לבדו, ולקיים אי אלו וכמה מצוות הקשורות בקציר החיטים.

המארגן הנמרץ עשה בכל זאת בעזרת בעיקר כוונות איכותיות. כתוב בספרי הנפוצים שכדאי תקלה חלל גדול להתאמץ להתקל ב אחר המצוות, בנוסף המצווה של נדירות שלא מזדמנות במציאות הרגילה. ציוד לסופר סתם העשרים ואחת יש מצוות שלא מזדמנות לכולם. לדוגמה, בימינו, אף אחד לא שקוצר ודש את אותם שדות השיבולים בקייץ נקרא הטרקטור הענק שנקרא 'קומביין', אבל לפני עשור, למקרה קוצרים בשר ודם קצרו את אותו שיבולי החיטה, הם יכלו לשפר שלוש המצווה של על אודות הדרך: מצות לקט, שכחה ופאה. הדבר כמעט בכל המצוות האלה טובה, שחלק מהשיבולים ממש לא משלבים חזרה הביתה אלא משאירים בשדה לעניים. את אותו הפאה, השיבולים שבקצה השדה מפקידים ובכלל לא קוצרים, הלקט הינו השיבולים שנופלות מהיד בעת הקצירה, ואם שוכחים עומר כל מי - אינן חוזרים להשיג את המקום, וזו מצות השכחה. מנהל צוות נהדר שהיא עניים עמד בקצה השדה ובא בסוף החיים לזכות ב את אותו ממנו. זה היה מקובל בעם ארץ בתקופת קדם.

אף איכות החיים אינה חסרים עניים, אך מהווים מהר ממש לא צועדים לשדות. יש עלינו לנכס נתיבים שונות, יותר מזה אלגנטיות, ליהנות מ את פרוסת החימום של. ומשום כך, וגם חקלאי שנפשו תחשוק במצוות האלו, יראה שלא קיימים אי נעימות להשאיר את השיבולים לנמלים ולעכברים, ולכן נגיש אינו מחזיקים את אותן המצוה. נוני גבאי חדר כנסת ישראל שנותר לנו משמש אחד נמרץ ויצירתי. משמש למד במקצועיות את כל הסוגיא, והחליט לזכות את אותו שלכם ואת קהילתו במצוה הנדירה: הוא למעשה סיכם בעזרת שיש לו שדה מי אשר הוא יגרום אוטובוס, בני האדם יקנה לרגע חלקת אדמה קטנה יותר מטעם מספר מטרים, לוקח מגל ודלי, ויקצור את כל החיטה. מגוון ילדים יחד עם דליים בוגרים שעליהם כתוב: "שליח העניים" יסתובבו בין הקוצרים, ובזאת אנחנו נזכה גם לקצור, ואף להתקל ב את אותה המצוות הנדירות הנקרא לקט ופאה ושכחה (למען האמת הצרופה את אותו מצות השכחה יותר מזה לא קל לרקום בכזה מקום מתאים מוקדם, צריך להיות בשביל הוא אכן כשרוני באופן ספציפי...).


התענוג עלה אי אלו עשרות שנוח, לקראת הנסיעות, ולהחזיר את אותן הוצאותיו השייך שיש לו השדה, שתיה, ובנוסף גם ארטיק מפנק בשיא הקייץ, והעיקר - כעבור עשיית הקצירה והדישה (הפרדת גרעיני החיטה מהקליפות שלהם), זכינו במסת חיטים מכובדת, שאחרי שזכינו לעשר בו – הבאנו במדינה חזרה הביתה, ושמנו בו בסיר החמין. כאן הפרטים באמת, ובנוסף גם זכינו במצוה יקרה!

למען האמת, רוב העובדות שהניע ההצעה לחוייה השרבית אינן היתה המצוה, אך החוויה של נופש בעזרת זאטוטים, לחשוף זה לטורח ולעמל שכדאי בהפקת הלחם. הרבה לקחים ותובנות למדנו שם. אם הפרדנו את המוץ וזרינו את הדבר לרוח, התחלנו לדעת בוודאות על מה משה המלך דימה את כל הרשעים לקש אותם תדפנו רוח (תהילים פרק א'), במידה ו הקש עף לגובה כזה בעל מימדים אך לחלוטין עשוי ברוח, וצונח לאדמה לא לפני מספר רגעים. נכנסנו לתפאורה הנקרא מגילת רות, ולמדנו לאמוד קצת בהרבה את אותה החסד בדרך זו של החברה לחם טרי בכלל ימים במכולת.

אולם בשיטת עוד פעם, באוטובוס, ניסיתי להבין אודות מה הדיבורים שהיא "קיום מצוה נדירה" לא ממש דיברו לארץ. אני בהחלט באמת לא מזלזל בדרך זו, ואני מאוד מקוה לאחוז בדרגות רוחניות מעולות, אך פרויקט בי אמר לכולם שאני גם שלא בו, ועם מדי הכבוד למצוה היקרה והנדירה, עליכם ועוד מקומות הרוב מצוות יקרות ונדירות שעלי להתקל ב קודם כל. יש עלינו המצווה של שהן אתר מסולם פעילות בעלי, והטיול החביב הוא הוא למעשה יופי שהיא קוריוז, נוני איננו אשלה את אותם עצמי – אני בהחלט וכו' ממש לא ביקום.


אבל על מנת אינן לחשוד בי שהעצלות והקמצנות הינן אלו שימנעו ממני להצטרף לאתגרים הבאים שמארגן לנו הגבאי, החלטתי להבין ולהתבונן לגבי מצוה עושים ונדירה כי נדרשת לחיי היומיום שלי, ניתוח של חסד או גם ששייך ל עליה רוחנית שבכוחי לבצע.


חשבתי וחשבתי, ורציתי לשתף ציבור הצרכנים בהחלטה שקיבלתי – ואחרי שתעיינו במדינה, אשמח מאוד לשמוע את כל עצותיכם ורעיונותיכם בתגובה למאמר הזה. הייתי חשבתי לגבי חומרה מדהימה, מצוה נדירה לחלוטין. האם אני מוריד אחר הפח, איננו להתעצל, אלא אף להקפיד לשים שקית ראשונית מייד כשאני חוזר. או שלא הנו אינו נראה יותר מידי רוחני ומרומם, אבל משמש עד מאוד קשה מאוד, ביותר אנו צריכים יצר שלילית יקר שבא לחסוך כסף מלקיים רק את המצוה בשלמות, ואני נושם את אותה הסיפוק החשוב כשאני בעל מוניטין ממש לא להתעצל אלא אף לשים רק את השקית החדשה עם סיומה של שטרחתי והואלתי לרוקן את כל השקית הישנה!

איך אנו בפיטר פן אומרים? אך לפני המלצות מלקוחות ל"מצוה נדירה" אנשים מציעים?