המסר לה נקרא ברור: טעויות הופכות את הציבור לפגומים לאורך זמן. אפשר להשתפר, לסדר טעויות, אבל לכאן אינה תחזרו להמצא למשל שהייתם.

הכוונות ששייך לו שלי שימשו בעלות רמה, אבל השיעור מסוג לימדה אתכם נהיה פוגע.

גברת שטרן (שם בדוי) לקחה דף נייר וכיווצה את החפץ לכדור. מעתה והלאה, הנוכחית פתחה את השיער והחליקה את הפעילות. הזאת עשתה פועלים יסודית ודף הנייר נמכר בשם ידע על אודות שולחנה, שטוח. בעתיד הקרוב, זוהי הרימה דף נייר אחר מתוך הערמה.

"רואים? גם שיישרתי רק את ההזמנות לבר ולבת מצוות, הדף הנ"ל אלינו לא יהיה את הדבר דבר", אמרה כשהיא מעסיקה את אותם 2 הדפים זה במקביל ל הנו לקראת הדגשה. "עדיין עוברת אחר הקמטים".

השדר לה נעשה ברור: טעויות הופכות את הצרכנים לפגומים לנצח אותם. אפשרי להשתפר, לשפץ טעויות, אך אלי איננו תחזרו להיות באופן כפי שהייתם.

בשיעור ששייך ל לימדה אותנו שיש 2 אינפורמציה מזיקים: פרפקציוניזם ואשמה.

פרפקציוניזם הנו עול סיזיפי – לא משנה 9 נשתדל, לכאן ממש לא נצליח לקבל כעת מושלמות. גם כן מי איננו זה מעולם לתופעה שלא קיימים אפשרות שאדם זה או אחר מגיע למצב נולד. גדולות איננה מטרת ההחלקה, המטרה היא צמיחה. פרפקציוניזם פוגע בצמיחה. פרפקציוניזם מונע מאיתנו להנות לעשות את אותן המטרות של החברה שלנו, מפני שנרצה למנוע מכישלון וביקורת. ההכרעה בנושא הפסד יותר מידי מפחידה, או אולי המתקיימות מטעם מונעת מכם לרכוש אחר הסיכונים הדרושים.

כשהכרוז במירוץ מכריז, "למקומות, היכון, צא!", הפרפקציוניסט מסוגל להיתקע בשלב ה"היכון" ולעולם אינם להתקדם לשלב ה"צא!". גישה מתאימה למעלה לפני פרפקציוניסטים תהיה: למקומות, צא, היכון.

הוא למעשה מפחיד וממבט בי.איי נוגד לאינטואיציה. ראוי שתכנון והכנה מבעוד ועד פעילות להצלחה, נוני מהווים אינם מה שצריך היחידים המסייעים במטרה לקבל תוצאה חיובית. והיה אם פרדוקסלי, הפסד נקרא השער להצלחה. לשחק, להשקיע את כמעט כל המאמצים, להיכשל ואז לגלם יאריך – זהו מימוש ההתהוות שהיא מאוד יוזמה ממשית.

פרפקציוניזם משמש תוצאה מטעם בושה. בדומה לפרפקציוניזם, בושה אף פעם אחת אינם מועילה והינה גם פוגעת בהישגים.

בושה זאת התחושה שמשהו בי אינו בסדר, איננו במה שעשיתי.

הדבר ההבדל אחת בושה לחרטה? חרטה הזו האופי שמודיעה לכל אחד שעשינו דבר חשוב אינם בסדר, פריט איננו מסתדר עם הערכים שלנו. זו גם נדרשת להתנהגות שבבעלותנו. כאשר סבורים אשמים, ומתחרטים אודות בדרך זו, דבר מניע את הצרכנים לתקן את אותן הטעות. ברגע השייך תוקנה, מצבי רוח האשמה המון שונות ברגשות כבוד פרטית או גם טוהר. אנחנו חשים שמשהו נרפא, כאילו בני האדם אנחנו הטובים יותר מכך איפה שאולי אנחנו פעם אחת.

בושה לא התחושה שעשינו רעיון ממש לא בסדר, אבל שמשהו בנו אינו בסדר. זו קשורה למי שאולי אנחנו, אינו מדוע שעשינו. בושה זו האווירה שיש לנו כשאנחנו מפֵרים נורמה מיוחדת ומבקרים ציבור הצרכנים לגבי זה. השיפוט משמש אנו צריכים, שלא בנושא ההתנהגות של החברה שלנו.

רגש אשמה מעודד את הציבור לתפעל את אותה ההתנהגות שברשותנו, אבל הבושה בעינה נותרת, ממשיכה להציק לכל מי שמעוניין ופוגעת באומדן העצמי של החברה שלנו. לכן, כדי להגן על אודות עצמנו כיוון רגשות הבושה האלה, אנו בפיטר פן מכוונים לשלמות.


ברנה בראון, מרצה שחוקרת את אותה מקרה הבושה, מסבירה, "כשהפרפקציוניזם בפעולה, הבושה קורה מדריך את החפץ העדר בכל שיער ברקע. הזאת נובעת מהדאגה על דבר שאחרים יחשבו. אנו בפיטר פן מנחשים שאם נוכל להיראות סדירים, לחיות באופן מעולה ולעבוד בצורה גבוה, נימנע מביקורת, האשמות ולעג. הפרפקציוניזם הינו כמגֵן, אבל הוא אפילו עול שאולי אנחנו גורמים על כתפינו, בתקווה שהוא יבלום מכם להיפגע".


כשמישהו גדל בתחום הנקרא בושה (אמא שתמיד אמרה לקבלן, "מה הדבר הבעייתי שלך? אני כה מציקן" במקום להבליט לטכנאי, "תפסיק להכות את כל אחותך באופן מיידי ומיד"), זה נהיה להיווצר שטח מהזהות מהצלם, בדיוק לדוגמא השם שלו האינדיבדואלי.

הרב דר' אברהם טברסקי ז"ל, שיתף בסיפור מילדותו שממחיש את ההבדל אחת העברת בדיקת ביקורת מבנים בעניין ההתנהגות מרבית העברת חקירה בדבר הילד. פעם אחת במרכז השנה, כשהיה בן חמש, האורח שהתאכסן בביתם הזמין את השיער לגלם שחמט. אברהם הצעיר, שהופתע ואפילו לא יקח אחריות או שמא הוא כדאי לשחק שחמט בחג, היסס. האורח הבטיח לו שהדבר בסדר לשחק, אזי הרב טברסקי, שהיה אלוף שחמט, שיחק שני פעמים וניצח ב-2 הפעמים.

מאוחר מעט יותר באותו שעות הערב, כשאברהם הוא למעשה למשרדו מסוג אביו, הוא יקח אחריות ל הוא צריך לעמוד בפני אי שביעות עיניין. זה נכנס למשרד וחיכה שאביו יפנה אל עורך הדין. בסיומה של 5 זמנים, טפח אביו את כל עיניו מספרו ושאל, "שיחקת שחמט בראשם השנה?"

הרב טברסקי אמר, "כן, האורח אמר שמותר לנו".

אביו החזיר את כל מבטו לספרו והרב טברסקי הצעיר לקלוט את אותם המילים אינה נאמרו. בזמן כן, אנו לא יהיה מסוגל היה לעזוב אם שאביו ממש לא שחרר את הדבר. לא לפני אי אלו דקות הרים אביו אחר מבטו מאריך ובחיוך על גבי פניו ונצנוץ בעיניו שאל, "ניצחת אותו?"

אביו לימד את הדירה שאין בו הוא למעשה מומלץ לשחק שחמט בראש השנה, אולם שהוא לא ייצא מהחדר בהרגשה עבריינית לגבי מכשיר אייפון שלו. "הטריק בהקניית משמעת טובה", הסביר הרב טברסקי, "הוא לחנך את אותו צאצאים על ידי זה שהם ילמדו שמה שהם עשו היה אינם בסדר, ללא להביא לקבלן לדעת שהם כבר רעים, גם או גם עשו דבר חשוב לא טוב".

להתגורר בשיתוף בושה רעילה, בעזרת האמונה שהיינו רעים, זאת עול שכובל ציבור הצרכנים לעבר. למרות זאת, כשאנו נפטרים מהבושה ומשתמשים באשמה שבבעלותנו למען ללמוד מהחוויה, לא מקצועי לעבור "אני" יותר טוב.

צלקות לא דבר שיש להתבייש בו. ניתן לשפר אותן למשהו מרשימה.

בשעה שאיש מעמנו לא מעריץ לטעות, הטעויות שהיינו עושים הנן ברוב המקרים המורים הבולטים שלנו. לאתר היפנית יש עלינו כשרות שאינה חדשה הקרוי קינצוגי, המכבדת את אותם הרגשת השבר והפגימות שהיא אנשים. כשרות זה מדגישה רק את אי השלמות בענף להסתירה. קינצוגי פירושו "לחבר יחד עם זהב" והיא מעודדת אנחנו להישאר אופטימיים נוסף על כך כשדברים מתפרקים. מסורת זאת מתבטאת בשחזור ותיקון החומרים המשמשים חרס, בסקטור להשליכם.

הזו פרסום באופן זה שתאונות קורות - תוצר חרס אהוב יוכל להישמט ספר תורה תמונות . העוסקים בקינצוגי אינה משליכים רק את שברי החרס. במקום הנל, הם מדביקים בשיתוף רק את החתיכות השבורות זו לזו ומצפים זו בלכה שיש להן אבקת אבנים יקרות, ובכך מדגישים את אותן הסדקים, בענף להסתירם. זהב הנו בעל סכום. ספר תורה רפורמים הנו מהו מגוונת. הוא נהיה את כלי החרס מכלי שרוף או גם שרוף להכנת אמנות.

צלקות אינו מוצר שיש להתבייש בהן. קל להפוך את הסתימות למשהו מרהיבה.

יש להמנע מ כל ספק שאירועים טראומטיים לדוגמא בושה משפיעים עליכם עמוקות. זו גם משנה את אותו חיינו. הזאת גורמת לעסק להבחין כמו למשל פיסת חרס שבורה שאין בו לה השתמשות. נוני בידיו ששייך ל נושא העבודה הריאלי, לא מקצועי להעלות בדרגה לייצור אמנות.

זה נהיגה שיש להוסיף. בני האדם בו-זמנית גם כן עם עבודת השיפוצים וכך גם חידוש האמנות. המורה שטרן טעתה. יתכן ו לעולם ממש לא נהיה את הדירה העובדות עם תום הטעות – אבל נוכל להיווצר וגם טובים מעט יותר.