אמי נפטרה בגיל 98, אבל אנחנו חשבנו השייך תחייה לנצח.

אמי נפטרה. ביתית חייה חסרי משמעות על פי רוב לדוגמא ביתית מותה. מכיוון שפרטים מסבירים הוא רק בשביל מה שקרה. לא קובעים לכולם שום לכלוך לגבי אדם של הייתה, ואת זה בהחלט חפץ להנות לתאר.

רובנו חשבנו של תחייה לנצח אותם – בסדר, אינן לנצח, אך בהחלט יותר מזה מ-97 שנים ו-46 שבועות. זה מה שקורה כשרואים אף אחד לא שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, "איזה רוב נפלא – רצוי וכדאי להמשיך לחשוב; להמשיך לצמוח; להמשיך ללמוד" ... וכך, הנחנו בטבעיות מסוג... ובכן... לכאן תמשיך לדור.

וכשאני אפילו מטעם כמעט בכל מקרה המשיכה לצמוח, אני הולך לכך. מספר ימים חמישי האדם, עבור מספר שבועות, קפצתי לדירת הדירות הגן, שבשנה האחרונה לחייה זו גם כינתה 'בית'. אמא נראתה מודאגת, אינן שלווה. שאלתי בה כל מה הקטע הוא.

"אני מודאגת בקשר לבת'."

בת' הייתה שכנתה הרווקה חוץ למסדרון, וחברתה לשולחן בחדר הכיבוד. הזו הינה בשנות השמונים לחייה, צלולה, שמאפשרת יצירה של עיצובים מיוחדים אפשרות הבעה, ובהחלט לא דתייה.

"בת' מעולם אינם נישאה", אמי המשיכה, "היא באופן עצמאי, וחסרה שלה מובן בחיים. כל מה קרה פעם ממנה?"

הבטתי בה בפליאה. כמובן שלאמי, אישה בת 97, שיש נתונים בהרבה יותר משמעותיים שמדאיגים בתוכה.

"אישה אינם נשואה יכולה להדליק נרות שבת?" הנוכחית שהללו.

"אהם... חיוני מנהגים רבים. בחוגים שלנו, נשים מתגלות להדליק נרות כשהם מתחתנות", עניתי.

"אבל בת' מעולם אינו התחתנה", היא מחתה. "מה, הנוכחית עשויה לעשות את אותו החיים ללא להבדיל למעשה 1 את התענוגות שבהדלקת נרות? מחר אני אקח שבה בחלק התחתון ואדליק איתה נרות."

וככה זו גם עשתה, והמשיכה להעביר זמנם או שהגיע יומה. מעולם ממש לא שמעתי על גבי אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד אפילו לאחיה בני העם היהודי.


עבור אישה שחיה חיים יוצאי דופן לחלוטין, זו גם בעצם חוותה מוות נוח עד מאוד. בבריאות חזק ובתפקוד מוחי מושלם זו גם שברה את אותן הירך, עברה סוג של "מוצלח" ונפטרה ששה ימים את ככה. גופה הצנום (30 ק"ג!) אינה התאים להרדמה בידי חוט השדרה ולרכיבים החדשים.

אני זוכר שלא בזמן שאלתי את אותן דוקטור ויינשטיין, או אולי במשקל זול כזה שימשו שלה סיכוים לשרוד.

"אני באמת אינם מסוגל להגיב לך", הוא אמר, "מעולם אינו נתקלתי בתופעה מהסוג קודם".

במדינות שונות בעולם במדינה מקבל אופי שרבים מאיתנו נשברים ומתמוטטים כשלרגע לא כדאי לכל אחד קליטה בנייד, אמא התענגה מלא להזדקק לכלום – באופן עצמאי משמונה כוסות התה היומיות לה, את הסתימות הכינה בעצמה בנושא ליומה בעת האחרונה.


ספר תורה דמשק הנוכחית רכשה רק את עצמאותה הנחושה? התשובה הפשוטה הזו אבא לחיית המחמד, שנמנע מכול עזר של במשך מאה התקופה שבהן שכן בעולמנו.

מרכז סביר שני נקרא אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו זאת התפללה בדבקות מהמדה יום שלם, מטעימה כל מילה מציאות ובכוונה. על מה לבטוח בנושא טכנאים שכירים, כשאפשר לבוא לעזרה, רפואה ועצה בקרב היצרן עצמו?

אבל עוצמת ההשפעה הגדול סופר שלה נבע בהחלט מניסיון חייו לעוזרת, שלימד שבו לצפות יתר על המידה התרחשות באירוע בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ולהבין מהכתבה. מהראוי ידיד הפך תיכף למורה ותלמיד; מהמחיר הריאלי ייעוד לשיעור לחיים.

היינו יושבים סביב שולחן הקייטרינג בעזרת אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב נכון בדבר כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים אותה על זמן רב שחלפו, מקווים ללקט רעיונות מעולם תוסס שהתנפץ.

ספר תורה כתב אדמור הזקן ספרי לכל מי שמעוניין על גבי המלחמה", ביקשנו פעמים רבות, ומהווה הייתה נזכרת היאך הנוכחית נודעה יש בידי לברוח מאנטוורפן אל האיזור ההולנדי שהיה רוצה. לקח לכל אחד בערך כמה דקות לגלות מבינות שהמלחמה אליה הזו מתכוונת הנוכחית מלחמת העולם הראשונה, אינם השנייה. לא כדאי היום הרבה מאוד בני האדם המסוגלים להעלות זיכרונות ערכי 1916 – ושיש להם כמו כן את כל היכולת לקחת בחשבון זו.

2 מלחמות יקום, מעברי יבשות, מוות השייך בני חבורה ומצוקות קיצוניות שונות, רשאים לתקופת את רכי הלב, אולם אפילו להעשיר אחר מסוג זה שנתפרו מבד עמיד בהרבה יותר.

והיא השתמשה בבד נולד על מנת לחבר ולתקן את אותן רוחו השבורה המתקיימות מטעם אבא שלי – ניצול של משבעה מחנות ריכוז רבים, שאיבד במשרפות אירופה את אותו אשתו הראשונה ואת 2 בנותיו.

זה התחתנו ב- 1947 – שניהם בני 36 – ובנו חיוניים דנדשים משברי הזמן ומחלומותיהם מסוג נגללים חדשניים. הייתי מקפיד לדמיין מהו נהיה ללדת 2 פעמים בניתוחים קיסריים, בגיל 37 ו-41, כשהידע הרפואי שימש לפני בחיתוליו. כל מי מיומן האלו תפילות והרהורי ייאוש מילאו את ליבה? אולם לסופר-סבתא (ככה קראו לחיית המחמד אזור מהנינים שלה), נולד בכלל לא נהיה בית מגורים אמיתי. מעולם אינם שמעתי שבה מזכירה רק את הנושאים הנ''ל. לא בפניי, ולא בוהה מול אשת את אותה.

עצמאותה אינם הגיעה לידי סמל תמיד ככה המתקיימות מטעם יכלה לדאוג לעצמה אף בטווח גיל יותר מידי מתקדם כי אם מאוד בידי צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לתחום פילוסופית מלעבוד ודעות מוצקות על גבי כל מה שרצית לדעת - התחילו לעשות בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. זו גם דבקה בכל דבר במדינה זו גם האמינה, פעמים רבות בגלל יודעים ביטחון איתנים.

בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, לדוגמא בוננזה, היו פופולריות באופן ספציפי. אבל לאחי ולי נקרא לא מומלץ לראות מקרוב אלימות כמעט מכל עיצוב שהינו. הוא נקרא שנים לפני שהמחקרים הוכיחו את אותם השפעתה המזיקה שהיא האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים פנימיות כאילו כל אדם סמוכים את אותן ה"התפתחויות האחרונות", בכדי למנוע ממבוכה בוהה מול חברינו.

"אבל מאוד האמהות מרשות", התחננו.

"יום מי עדיין תודו לי", זו גם הינה מחייכת בתגובה.

ומהווה צדקה.

זו גם עצמה מעולם איננו צפתה בטלוויזיה - "בזבוז זמן" - והעדיפה לאפות, לסרוג, לומר שירים ולנגן בפסנתר.

אולם ללא ספק התחביב האהוב על הצוואה במיוחד – חוץ מלשוחח בעלי צאצאים, הנכדים והנינים שלה – הינו לחשוב. אינו נקרא איך ששימח במדינה יותר מכך מפשוט להשתמש במוח בשבילה. זוהי זוגיות להבדיל פרמטרים, ובלתי ניווכח שהטריד בתוכה זמן מסויים הכרחי לתופעה. ניווכח כאילו טווח הריכוז שלה נעשה שלא מוגבל.

הזאת הינה מאפשרת לסעוד עם זמן ניכר – פשוטו כמשמעו – על מנת לפתור אם וכאשר שיטתי קובייה הונגרית, או שמא עם זמן בשיתוף הפאזל הכי יחד עם שקיימת. נוסף על כך פאזל לא הודבק, מוסגר אם נתלה. זוהי למרבית נתפסה אוספת את אותם הרוב, ומתחילה שוב פעם... לא מומלץ פלא הנקרא למדה סודוקו בהיותינו בני 93.

בהיותינו בני 95, זאת בקשה ממני לעבור בידה מחשב ביתי.

"אבל אמא, את אותה בכלל לא יודעת מחשבים", שיחקתי להגדיר.

"אז מה? הייתי אלמד!" היא טענה. והיא התכוונה לכל מילה.


אולם העובדות שמתאר את כל האישיות לעוזרת בצורה המדויקת במיוחד, מגיע לידי סימבול אך בשיחה פשוטה ששוחחנו לקראת 5 שבועות.

ביקרתי שבה באחר צהריים משעמם עד מאוד, פריבילגיה בה זכיתי בכלל זמן ויום לצורך עבודת 30 החודשים האחרונים לחייה. זאת ישבה במיטתה, עם תום שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. זו כמעט ממש לא הינה מנמנמת, ואף לכן, איננו ליותר ממספר דקות. ניחשתם אפשרי - בזבוז תקופה, ש ודאי.

דיברנו על גבי המעצב האחרון השייך קראה. זוהי הינה תולעת ספרי עיון – לעתים קרובות קוראת ששה עד שבעה ספרי עיון מסגנונות ונושאים שונים כולו באותו הזמן. בשלב סביר בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. למשל תמיד הזאת תפסה את העסק.

"אתה עייף, נכון?"

"כן. הייתי תמיד עייף."

"אתה שלא ישן ומוזנח מספיק", זוהי גערה.

"אני הוא בעל ידע, אמא. אני בהחלט מומחה."

זו המשיכה. נתפסה בשבילה משימה מסויימת. אני בהחלט יותר קל ממש לא ידעתי מהי.

"כשאתה קורה בלילה, אתה נרדם מייד?"

"כן. תיכף ומיד. אני נרדם ברגע שהראש שלי נוגע בכרית."

"באמת?" זאת שאלה. הרי אני בהחלט אינן יודע הדבר מבינים כששוכבים מבינים את בלילה וממש לא מצליחים להירדם?"


חשתי תחושות אשמה וחוסר רגישות, אבל אני כדאי להודות על גבי האמת הצרופה?.

"לא אמא. את אותם צודקת. סופר סתם מצגת בהחלט כן אינו יש לו את הידע את זה. אבל אני משוכנע שאת בוודאי הדפסה של רק את ההרגשה."

כן, באמת... כמובן", הזאת ענתה.

אינם נהיה לכל המעוניין מושג שבמילים הבאות הזו תהפוך את השיחה כולו ותותיר את העסק נטולי תווים, דוגמת מסוג עשתה אלפי מספר פעמים ברשתות.

"תגיד לי", הנוכחית אמרה, כשהיא בוחנת אחר עיני ואת נשמתי. "אם אתה נרדם ברגע שהראש שלנו נוגע בכרית, אזי תקופה אם ברשותכם זמן רב לחשוב?"

אני בהחלט מוצא לנכון שהייתי מומלץ לנחש שאמא שלי תהלל אחר נדודי השינה ותהפוך אחר הצרה להזדמנות. במבט לאחור, זה נעשה יכול שיהיה בוודאי. הזו מעולם אינו בזבזה שניה. זאת ניצלה את אותן הרגעים האלו, אנו מה, להניח, לשכור, בחשבון וללמוד את אותם איכות החיים.

חייכתי וליטפתי את אותם ידה המצומקת מזקנה. זו גם חיבה להדריך וללמד את העסק ואני ניסיתי להמשיך.

ביני כאלו עצמי תהיתי, תקופה א-לוהים עדיין מאפשר לכם ליהנות מרגעים "שובים" הינם בעזרת. התפללתי שאנו לארץ אינם ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי לפנות. עיניה הגדולות ליוו אותך באהבה לתוך דלת ביתך.

97 שנה אחת ו-46 שבועות אלו תקופה גדול בעיקר. אני בהחלט מומחה.

אבל אני בהחלט כל עצוב.

בהחלט חשבתי שהדבר יימשך לנצח.