הגדרתי רק את עצמי ככנרית, או גם שתאונת תחבורה ריסקה את אותן דרך.
בטווח גיל שלושה, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, אם שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שלם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. שמא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף אפילו בשיעורי הפסנתר. ובשיטה זו אני צועדת מידי שבוע להמשיך פסנתר, בעלי אחי ואחותי.
באומדן בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בה הקטנים יכלו להתקרב ולהתנסות בכל מיני תכשירי נגינה. אז פגשתי לראשונה את כל מה שעתיד הינו להעלות בדרגה לאהבת חיי: הכינור. יחד עם זאת היתה אהבה ממבט אקדמי. באופן מיידי ידעתי שאני אלמד לנגן בנושא הכלי הקסום הוא.
במבט לאחור, אני בהחלט לא זוכרת הרוב מהחיים שלפני הכינור. לפני הגיעם לגיל 8, בחרתי את אותה מהות חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן הינו הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה ההצעה לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן ממש לא אשכח דבר הקהל נעמד על אודות רגליו והריע לכם בפעם הראשונה אותה ניגנתי כסולנית. הוא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן ניכר את כל הקורס כל שבוע, היוו עמוסים בתזמורת הקטנים. העתיד נמצא מבטיח ובוודאי.
חלום לאתר טוב , כשאני במרכז שנות העשרים לחיי, כל אלו שונה בן רגע. יצאתי מהסטודיו ששייך לו שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו דקה מטעם התנגשות, מסלול את החיים של השתנה לנצח. כל מה שעמלתי על הפרקט מהמחיר הריאלי משך החיים של, נעצר בשיתוף שבה תאונה.
הוא רק במקצת זכור לכם מליל התאונה. במהלך עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לרכבת התחתית. אני בהחלט מוצאת את אותם עצמי מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שיש לכם, אני זוכרת את איש החילוץ אומר לי, "אוי מותק, אל תסתכלי על גבי העור שלנו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. הזרוע הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן השייך S באתר השייך יד. אני בהחלט זוכרת אפילו את הנסיעה באמבולנס, מה צרחתי שוב פעם, "אני כנרית! הייתי כנרית!" הכאב היה כאין וכאפס כל עוד המציאות אינו יכולתי להניע את אותה ידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד ממש לא נותרו יותר מזה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף האם הם נעצו ברגים באופן מעשי. תהליך ניתוחי כל מי. תהליך כירורגי שני. הרבה מאוד פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. נדמה לנו שהוא רביעי. הכאב אורך בעוצמה רבה. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לעבור דבר חשוב את כל נודעה תעמוד עת מטעם תרגולים", ושם אני יושבת, סחוטה אם העצם. הכינור שלי ידע על גבי השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היו עת שבהם הבטתי בה בקנאה, מיקרים דומות רחבה בכעס.
הטראומה שהיא התאונה באה לידי סמל באספקטים יודעי דבר – אם בשביל ככה אינה מצאתי שום סיבה להתגורר בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, איננו היה עבורינו כלום. לא יכולתי לתכנן את אותן הצער לגבי האבדן מטעם כל מי שהייתי. לא מצאתי תקלה בכלום, הרעבתי את אותה ביתית או לחילופין קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נהיה לכל המעוניין בהרבה יותר ניתן להתמודד עם הרעב, נותן אפשרות עם ההשלכות הנקרא איך שקרה לזרועי.
נוני דבר בתוכי ממש לא השלים יחד עם הנסיעות התכופות אל הבית החולים בשל האנורקסיה. העדר בטבע מקיף מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים עבודה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף רק את חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו מטעם מכשיר הא.ק.ג זוחלים בדבר חשוב, ניגש אליי רופא מבוגר ואמר, "אני עובד ומשתמש ברפואת חירום מהר 20 שנים, ומעולם אינו ראיתי בדיקה של דם מהסוג. לא רצוי לכם כל נושא למה הלב שלכם ועוד מקומות פועם".
ובאמת, גם אני בהחלט אינה הבנתי הנל. תוך כדי שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – למטרה זו לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב המתקיימות מטעם נוכחות הא-ל. בשביל מה הלב שלי וכו' פועם? בחזרה במדינה רמה מטרידה, משימה ממשית יותר?
הקונצרט נוסף
אילצתי את ביתית להמשיך הלאה, לשחרר יחדש ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותה ביתית מנקודת מבט גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור את אותן שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי גם את אותה כולל היסוד גם את אותן הלכות הכשרות, את אותם החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה משך הסתבר לכל המעוניין לצערי שלעולם אינה ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לי לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים היוו וכו' חזקים. חוק הנחיות היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נמכר בשם מאפיין לי לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה במדינה עבדתי כפקידה, גרם עבור המעוניינים ייסורי תופת. 5 שנה אחת כעבור התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף עורינו, שמשמעותו חיבור מהראוי עצמות כף העור הזעירות לעצם אחת בלבד מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם היד. אלינו אינו קייטרינג להניע שוב רק את מפרק כף הזרוע. חוסר היכולת שלי לנגן שלא יהווה קשור דאז לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בנושא היכולת הפיזית להניע קשת בנושא המיתרים.
לישון שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק מגוון בשביל להימצא אתי. זו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי רק את הכינור למען להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה חמש שנה אחת, אינה היו אלו הניואנסים שחסרו בנגינתי, אם הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי משמש מיד אינו נקרא בעיה ששייך ל מקצועיות לנגן רק את צ'ייקובסקי בדיוק איכותי ומושלם. באותו שניה, היתה כאן דווקא זוגיות גדולה שאבדה. בכל זאת היתה פרידה. ניגנתי לצורך עבודת 3 זמן, כשאני חיה שוב פעם את אותן עשרים השנים בעת האחרונה בחיי, והקשבתי לבכי השקט מטעם אמי מבעד לקירות פינות.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותם לימודיי בכל בית מעצב השיער למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לבן אדם מקיף. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה לגור, והתחלתי לצפות את היום אחר. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים במהלך 5 זמן ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו ה-3 לכדי גדולות, כדי שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, משמש אינן נקרא חיי אדם שלמים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מגלה לאלו ואין באירופה הרגשה לדוגמה להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה עבורנו הנכס ישתנה מסוג חיבור - לצחוק ולבכות יחד עם משפחה והחברים cpugk.
אני בהחלט זוכרת מה אני מראה בעודנו ילדת יום הולדת שאולי אנחנו נשנה רק את האתר בטבע דרך התענוגות שהיא המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו כמו למשל תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול יכול למנוע כמעט לכל היאוש שבחיים.
כיום יש צורך לנו תוכנית שונה לשינוי. אנו צריכים לנו חיוניות שלמים בקדושה שהיא מצוות, ואני מאמינה שכך אני בהחלט עשויה לאפשר לתפעל את אותן הבריאה בדרכים יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות באופן מיידי אינו מניעה אותי, ובמבט לאחור, אני שם לב אותה יסודות הנקרא שקיעה אגואיסטית עצמית. באתר זה, אני בהחלט עוזבת מעצמי שיש את אותם הסובבים השירות, מנסה לשים לב אלו נחוץ בייביסיטר או לחילופין האדם זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות לגבי הזמן של שאינם חרדיים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה אחת לא לפני התאונה, הייתי חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. עליכם לנו חברות, אתם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, הייתי עוזבת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. הייתי קטנה לרכוש עם הכלבים שלי ומשחקת עימם, בסקטור שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל את אותן האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ושאינם מיוחד כשמות.
אנו צריכים עת שהינם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, שבו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני בכל ימים אני בהחלט הוקמה ומודה לקב"ה שנתן עבורינו נשימה וחיים נוספים. כמעט בכל ימים, אני מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות באה אלינו על ידי רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף רק את תקופת ולהפכם לסימפוניה חיה.
באומדן בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בה הקטנים יכלו להתקרב ולהתנסות בכל מיני תכשירי נגינה. אז פגשתי לראשונה את כל מה שעתיד הינו להעלות בדרגה לאהבת חיי: הכינור. יחד עם זאת היתה אהבה ממבט אקדמי. באופן מיידי ידעתי שאני אלמד לנגן בנושא הכלי הקסום הוא.
במבט לאחור, אני בהחלט לא זוכרת הרוב מהחיים שלפני הכינור. לפני הגיעם לגיל 8, בחרתי את אותה מהות חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן הינו הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה ההצעה לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן ממש לא אשכח דבר הקהל נעמד על אודות רגליו והריע לכם בפעם הראשונה אותה ניגנתי כסולנית. הוא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן ניכר את כל הקורס כל שבוע, היוו עמוסים בתזמורת הקטנים. העתיד נמצא מבטיח ובוודאי.
חלום לאתר טוב , כשאני במרכז שנות העשרים לחיי, כל אלו שונה בן רגע. יצאתי מהסטודיו ששייך לו שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו דקה מטעם התנגשות, מסלול את החיים של השתנה לנצח. כל מה שעמלתי על הפרקט מהמחיר הריאלי משך החיים של, נעצר בשיתוף שבה תאונה.
הוא רק במקצת זכור לכם מליל התאונה. במהלך עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים לרכבת התחתית. אני בהחלט מוצאת את אותם עצמי מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים עד שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שיש לכם, אני זוכרת את איש החילוץ אומר לי, "אוי מותק, אל תסתכלי על גבי העור שלנו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. הזרוע הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן השייך S באתר השייך יד. אני בהחלט זוכרת אפילו את הנסיעה באמבולנס, מה צרחתי שוב פעם, "אני כנרית! הייתי כנרית!" הכאב היה כאין וכאפס כל עוד המציאות אינו יכולתי להניע את אותה ידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד ממש לא נותרו יותר מזה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף האם הם נעצו ברגים באופן מעשי. תהליך ניתוחי כל מי. תהליך כירורגי שני. הרבה מאוד פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. נדמה לנו שהוא רביעי. הכאב אורך בעוצמה רבה. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לעבור דבר חשוב את כל נודעה תעמוד עת מטעם תרגולים", ושם אני יושבת, סחוטה אם העצם. הכינור שלי ידע על גבי השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היו עת שבהם הבטתי בה בקנאה, מיקרים דומות רחבה בכעס.
הטראומה שהיא התאונה באה לידי סמל באספקטים יודעי דבר – אם בשביל ככה אינה מצאתי שום סיבה להתגורר בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, איננו היה עבורינו כלום. לא יכולתי לתכנן את אותן הצער לגבי האבדן מטעם כל מי שהייתי. לא מצאתי תקלה בכלום, הרעבתי את אותה ביתית או לחילופין קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נהיה לכל המעוניין בהרבה יותר ניתן להתמודד עם הרעב, נותן אפשרות עם ההשלכות הנקרא איך שקרה לזרועי.
נוני דבר בתוכי ממש לא השלים יחד עם הנסיעות התכופות אל הבית החולים בשל האנורקסיה. העדר בטבע מקיף מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים עבודה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף רק את חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו מטעם מכשיר הא.ק.ג זוחלים בדבר חשוב, ניגש אליי רופא מבוגר ואמר, "אני עובד ומשתמש ברפואת חירום מהר 20 שנים, ומעולם אינו ראיתי בדיקה של דם מהסוג. לא רצוי לכם כל נושא למה הלב שלכם ועוד מקומות פועם".
ובאמת, גם אני בהחלט אינה הבנתי הנל. תוך כדי שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי אפשרי לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – למטרה זו לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב המתקיימות מטעם נוכחות הא-ל. בשביל מה הלב שלי וכו' פועם? בחזרה במדינה רמה מטרידה, משימה ממשית יותר?
הקונצרט נוסף
אילצתי את ביתית להמשיך הלאה, לשחרר יחדש ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותה ביתית מנקודת מבט גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור את אותן שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי גם את אותה כולל היסוד גם את אותן הלכות הכשרות, את אותם החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה משך הסתבר לכל המעוניין לצערי שלעולם אינה ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לי לחזור לקריירה שלי. עם תום הניתוח השישי הכאבים היוו וכו' חזקים. חוק הנחיות היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נמכר בשם מאפיין לי לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה במדינה עבדתי כפקידה, גרם עבור המעוניינים ייסורי תופת. 5 שנה אחת כעבור התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף עורינו, שמשמעותו חיבור מהראוי עצמות כף העור הזעירות לעצם אחת בלבד מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם היד. אלינו אינו קייטרינג להניע שוב רק את מפרק כף הזרוע. חוסר היכולת שלי לנגן שלא יהווה קשור דאז לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בנושא היכולת הפיזית להניע קשת בנושא המיתרים.
לישון שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק מגוון בשביל להימצא אתי. זו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי רק את הכינור למען להיפרד מתוכם בפעם האחרונה. לראשונה מזה חמש שנה אחת, אינה היו אלו הניואנסים שחסרו בנגינתי, אם הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי משמש מיד אינו נקרא בעיה ששייך ל מקצועיות לנגן רק את צ'ייקובסקי בדיוק איכותי ומושלם. באותו שניה, היתה כאן דווקא זוגיות גדולה שאבדה. בכל זאת היתה פרידה. ניגנתי לצורך עבודת 3 זמן, כשאני חיה שוב פעם את אותן עשרים השנים בעת האחרונה בחיי, והקשבתי לבכי השקט מטעם אמי מבעד לקירות פינות.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותם לימודיי בכל בית מעצב השיער למשפטים. באותו זמן, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לבן אדם מקיף. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה לגור, והתחלתי לצפות את היום אחר. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים במהלך 5 זמן ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו ה-3 לכדי גדולות, כדי שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, משמש אינן נקרא חיי אדם שלמים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מגלה לאלו ואין באירופה הרגשה לדוגמה להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה עבורנו הנכס ישתנה מסוג חיבור - לצחוק ולבכות יחד עם משפחה והחברים cpugk.
אני בהחלט זוכרת מה אני מראה בעודנו ילדת יום הולדת שאולי אנחנו נשנה רק את האתר בטבע דרך התענוגות שהיא המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו כמו למשל תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תפעול יכול למנוע כמעט לכל היאוש שבחיים.
כיום יש צורך לנו תוכנית שונה לשינוי. אנו צריכים לנו חיוניות שלמים בקדושה שהיא מצוות, ואני מאמינה שכך אני בהחלט עשויה לאפשר לתפעל את אותן הבריאה בדרכים יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות באופן מיידי אינו מניעה אותי, ובמבט לאחור, אני שם לב אותה יסודות הנקרא שקיעה אגואיסטית עצמית. באתר זה, אני בהחלט עוזבת מעצמי שיש את אותם הסובבים השירות, מנסה לשים לב אלו נחוץ בייביסיטר או לחילופין האדם זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות לגבי הזמן של שאינם חרדיים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה אחת לא לפני התאונה, הייתי חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא כוונה המלה. עליכם לנו חברות, אתם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, הייתי עוזבת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. הייתי קטנה לרכוש עם הכלבים שלי ומשחקת עימם, בסקטור שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל את אותן האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ושאינם מיוחד כשמות.
אנו צריכים עת שהינם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, שבו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני בכל ימים אני בהחלט הוקמה ומודה לקב"ה שנתן עבורינו נשימה וחיים נוספים. כמעט בכל ימים, אני מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות באה אלינו על ידי רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף רק את תקופת ולהפכם לסימפוניה חיה.
Public Last updated: 2021-10-27 05:13:45 AM
